פסק-דין בתיק עפ"ת 3107-12

פתח דבר:

1.         לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, (להלן: " בית משפט קמא") אשר ניתן על ידי השופט ש. יציב,  בתיק 12534-08-10.

2.         הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד חומרת הדין.

ההליך בבית משפט קמא:

3.         המערערת הובאה לדין בבית משפט קמא בגין העבירות הבאות:

סטייה מנתיב נסיעה - עבירה לפי תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: " התקנות"),  ביחד  עם סעיף 38(3)  לפקודת התעבורה, [נוסח חדש] תשכ"א - 1961 (להלן: " הפקודה"), עבירה של נהיגה רשלנית - לפי סעיף 62 (2) לפקודה,  ביחד עם סעיפים 38 (2)(3) לפקודה וכן עבירה של התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה של ממש - לפי תקנה 21 (ב)(2) לתקנות, בצירוף עם סעיף 38(3) לפקודה.

4.         בכתב האישום נטען כי ביום 04/09/09, בסמוך לשעה 15:30 נהגה המערערת ברכבה ברח' עמוס, בנשר והגיעה סמוך לבית מס' 19.

5.         אותה עת, בצד ימין הדרך, עמד עקב תקלה, רכב משא מסוג מאזדה (להלן: " המאזדה"), כאשר הגלגלים הימניים על המדרכה, הגלגלים השמאליים על הכביש וארבעת המהבהבים של המאזדה פעלו וגם במרחק של כ- 30 מטר לפני המקום בו עמדה המאזדה, הוצב משולש אזהרה. עוד נטען כי נהג המאזדה ונוסע שהיה עימו, עמדו מחוץ למאזדה בחזית הרכב כאשר מכסה המנוע פתוח.

6.         הכביש במקום הינו דו מסלולי, שטח הפרדה בנוי מפריד בין המסלולים ובמסלול נסיעת המערערת שני נתיבי נסיעה. הכביש תקין, יבש ונמצא בעקומה קלה ימינה ביחס לכיוון נסיעת המערערת

7.         המערערת נהגה ברשלנות בכך שלא שמה לב לדרך, ללא סיבה סבירה הבחינה באיחור במאזדה, בלמה, איבדה שליטה על רכבה, סטתה ימינה, התנגשה ברכב המאזדה אשר נהדף קדימה ופגע בשני הולכי הרגל.

8.         כתוצאה מהתאונה נחבלו בגופם שני הולכי הרגל ונזקקו לטיפול רפואי, כאשר אחד מהם נחבל חבלה של ממש. זאת ועוד, כלי הרכב ניזוקו.

9.         המערערת כפרה בעובדות כתב האישום ובית משפט קמא שמע את הראיות והרשיע את המערערת ביום 11/06/12. לאחר מכן שמע את הטיעונים לעונש וגזר את דינה של המערערת לעונשים הבאים:

            2,500 ש"ח קנס, 6 חודשי פסילה בפועל בניכוי 2 חודשים של פסילה מנהלית ושלושה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים.

טענות המערערת :

10.        לגישת המערערת, האחראי לתאונה היה הנהג השני שהחנה טנדר מסחרי, כאשר חלקו על המדרכה וחלקו על הכביש, זאת מבלי להניח בדרך תמרור אזהרה בהתאם לחוק.

11.        טעה בימ"ש קמא בקובעו כי מהירות הנסיעה המותרת בכביש במקום התאונה היתה 50 קמ"ש ולא 60 קמ"ש. לטענתה עניין זה לא צוין בכתב האישום או בחו"ד בוחן משטרה. קביעה זו נובעת רק כתוצאה "מהתערבות" של בימ"ש קמא בעדות עד ההגנה. מה גם, המערערת לא הואשמה בנסיעה במהירות מופרזת.

12.        לטענת המערערת, העמדת טנדר שחוסם חלק מנתיב נסיעה במקום אסור וללא הנחת שום תמרור אזהרה, מהווה גורם זר מתערב אשר מנתק את הקשר הסיבתי בין נהיגה במהירות 60 קמ"ש (במקום 50 קמ"ש) לבין התרחשות התאונה.

13.        בהודעת הערעור הפנתה המערערת לחוות דעתו של המומחה מטעמה שקבע כי במהירות של 60 קמ"ש, מרחק העצירה של הרכב הינו כ- 45.24 מ', כלומר, זמן התגובה שנשאר למערערת הוא כ- 0.26 שניות שהוא זמן אפסי, לכן, לטענת המערערת, התאונה היתה בלתי נמנעת. עוד טענה כי גם לפי עדות הבוחן המשטרתי התאונה  בלתי נמנעת.

14.        המערערת ביקשה לקבל את גירסתה ולקבוע כי היא נסעה במהירות חוקית ו/או מותרת, ולפיכך התאונה הייתה "בלתי נמנעת".